<h1>חשק שלמה על רבינו גרשום</h1>
<h2>דף ב.</h2>
שלשים ושש כריתות הן בתורה שחייב על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת, יש מהן שהן חייבי מיתות ב"ד כשהן בעדים ובהתראה ואם אין בהן עדים והתראה זדונן בכרת. הבא על האם כו' הבא על הזכר כו'. משום הכי הדר קתני הבא על הזכר דמין איסור אחר הוו. וכל הני הוו נסקלין בעדים ובהתראה. הבא על אשה כו'. יש מהן חייבי מיתות ב"ד ויש שאינן אלא חייבי כריתות בלבד כגון הבא על הנדהא) וטמא שאכל את הקדש כו'. על אלו ל"ו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת ועל לא הודע שלהן כגון שהיו לפניו חלב ושומן ואינו יודע אי זה מהם אכל. [רבינו גרשום]. א) צ"ע דהא הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו' עד הבא על הנדה כולהו אין בהם מיתת ב"ד כלל ואולי דטס"ה וצ"ל כגון הבא על אחותו ואילך עד הבא על הנדה ועד בכלל.
<h2>דף ב:</h2>
תוב דתנן באידך פירקין [ח' ע"ב] ארבעה מחוסרי כפרה הזב והזבה וכו' דלא מישתרו בתרומה וקדשים עד דמייתי כפרתן. מניינא לאפוקי מדר"א דתני בתוספתא [פ"א ה"ד] גר מחוסר כפרה הוא דכי נתגייר ומל וטבל לא מצי למיכל בקדשים ולא משתרי בקהל עד שיזרוק עליו הדם דם קינו וכדמפרש בפרקין תניינא [ח' ע"ב], וכי יגור אתכם גר או אשר בתוככם לדורותיכם ועשה אשה ריח ניחוח לה' כאשר תעשו כן יעשה [במדבר ט"ו], מה אתם מיני דמים אף הם מיני דמים. מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים. אי מה אבותיכם עולה ושלמים אף הגרים כן. אמרת צא וראה אי זהו מין דמים שכולו לאישים ואין לך היתר הימנו הוי אומר זה עולת העוף. להביא פרידה אחתא) כלומר שמביא פרידה אחת שחרית ואוכל בקדשים לערב. ואי אמר אלו מחוסרי כפורים ולא אמר ארבעה הוה אמינא תנא ושייר לרבות נמי הא דר' אליעזר קמ"ל מניינא ארבעה ותו לא לאפוקי הא דר' אליעזר. [רבינו גרשום]. נראה דחסר כאן וצ"ל להביא פרידה אחת אי אפשר כלומר שמביא וכו' לערב ומ"מ צריך להביא השניה וע"ש בסוגיא.
ולר' יצחק דפליג במס' מכות עלה דההיא דתנן [מכות כ"ג ע"א] כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן וקא מפיק להאיא) למה יצאת כרת באחותו לדונן בכרת ולא במלקות א"כ לחלק לחייב על כל אחת מנא ליה. נפקא ליה מואל אשה בנדת טומאתה [ויקרא י"ח], דמצי למימר ואל נדה בטומאתה אמאי קאמר ואל אשה, ש"מ לחלק על כל אשה ואשה של עריות, דהאי ואל אשה סמוך לפרשה דעריות. מיתבעי להון לחלק לחייב בין על אחותו בין על אחות אביו בין על אחות אמו. הני למה להון לחלק פשיטא דחייב על כל אחת בפ"ע דהרי שמות מוחלקין דזו קרויה אחותו וזו אחות אביו וזו אחות אמו וגופין מוחלקין דג' נשים הוויין. אלא אימא מיתבעי להון לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו, ומשכחת לה ברשיעא בר רשיעא כגון שבא על אמו והוליד ממנה ב' בנות וחזר ובא על אחת מן הבנות והוליד בן ואותו בן בא על הבת האחרת שהיא אחותו מאביו ואחות אמו ואחות אביו, והכא שמות מוחלקין וגוף אחד. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל להא כרת דכתיב באחותו דיצאת לדונן וכו'.
<h2>דף ג.</h2>
אי בגברי קא חשיב דהני ל"ו כריתות אי עבדי להו ל"ו גברי מיחייבי כל חד כרת א"כ דל אשה הנרבעת לבהמה מבינייהו. אי בנשי קא חשיב דאי עבדי להו ל"ו נשי גבי [הדדי] מיחייבא כל חדא כרת. דל מיניהון הבא על הזכור ועל הבהמה דהני לא מיתוקמי אלא בגברי ובצר להו תרתי, אי אמרת מילה נמי הא ליתא בנשי. הא לא קשיא דלא מיירי אלא בלאויןא) ותני הכי דל אשה הנרבעת ותני הכי במקומה והביא זכור עליו דהוא נשכב לזכר. ור' ישמעאל הוא דאמר חייב שתיים דנפיק ליה מתרי קראי כדאמר לקמן. והא מדקתני מגדף בהני ומוקמי' לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה, אלא רישא נמי ר' עקיבא היא ור' עקיבא סבירא ליה בהבא על הזכור והביא זכור עליו דאינו חייב אלא אחת א"כ בצרא להו חדא. וכי תימא כולה מתניתין ר' עקיבא, וברישא בהבא על הזכור סבר לה ר' עקיבא כר' ישמעאל דחייב שתיים ומן [ו]לא יהיה קדש [דברים כ"ג] היינו שלא יהא נשכב כזונה. ולר' עקיבא דמפיק ליה מחד [קרא] אינו חייב אלא אחת, אלמא לא סבר לה כר' ישמעאל. אלא רישא וסיפא ר' ישמעאל ובמגדף סבר לה כר' עקיבא דלא בעי מעשה אע"ג דכתיב [ויקרא ד'] בעשותה ועשה אחת. אי הכי לר' ישמעאל דמיחייב ב' ליתני נמי והביא בהמה עליו וטפייה חדא. האמר אביי כו' היינו תירוצא, וכי כתיב לא יהיה קדש בגברי כתיב דלא יהא נשכב לאדם ולא לבהמה. והאי דקא בעי הכא בזכר אזהרה לנשכב מה שאין כן בשאר עריות היינו טעמא דבשאר עריות סגיא לתרויהו בחדא אזהרה שהרי הנשכבת נהנת כשוכב, הבא על הזכר הנשכב אינו נהנה. [רבינו גרשום]. א)0נראה דצ"ל לעולם בגברי קחשיב והא דמקשת דל האשה הנרבעת תני הכי במקומה וכו'.
המחלל את השבת, קא חשיב ליה בכרת אחת. אמרי והא שבת יש בו ל"ט כריתות לאבות מלאכות שלו. אמר ר' יוחנן תנא דידן דקא חשיב למחלל שבת בחד כרת קא מיירי בשגגת שבת וזדון מלאכות, כדתניא הנה שהיא אחת בשעשה מלאכות הרבה ואינו חייב אלא אחת היינו שגגת שבת וזדון מלאכות שאינו יודע שהוא שבת אבל יודע שמלאכות אלו אסורי' בשבת וכיון דעשאן בזדון בידיעה אין בהן קרבן אלא על שגגת שבת בלבד. ואמאי מוקים המחלל את השבת דבשגגת שבת וזדון מלאכות מיירי דאינו חייב אלא אחת וניתני בזדון שבת ושגגת מלאכות דליחייבה ל"ט כו'. תנא דמתנית' שגגת שבת וזדון מלאכות עדיפא ליה למיתני לאשמועינן רבותא דאף על גב דהזיד במלאכות מן חד חטאת מיהא לא מיפטר. ט"א משום הכי עדיפא ליה, דבין שגג בשבת מיפטרא) לאפוקי זדון שבת ושגגת מלאכות דאם הזיד נמי במלאכות פטור לגמרי מחטאת. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דכי נמי שגג גם במלאכות מ"מ מחדא מיהת לא מיפטר לאפוקי וכו'.
<h2>דף ג:</h2>
שתי כריתות ולאו אחד מהו מי חלוקין שתי כריתות לחטאות כמו לאוין אי לא. אמר ליה מאי קא בעית, שמא שוחט ומעלה בחוץ קאמרת דאית בהו שתי כריתות, בשוחט כתיב כרת דכתיב [ויקרא י"ז] ואל פתח אוהל מועד לא הביאו, ובמעלה כתיב כרת דכתיב [שם] אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו וגו', הני ב' לאוין נינהו אי למאן דאמר במס' זבחים [ק"ו ע"ב] הבאה הבאה הביאו יביאנו, מה להלן בהעלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר, והיכן הזהיר דכתיב השמר לך פן תעלה עולתיך [דברים י"ב], וכל מקום שנאמר השמר פן ואל זהו מצות לא תעשה [מכות י"ג ע"ב], אף בשחיטה נמי לא ענש אלא א"כ הזהיר ותרי לאוין נינהו ומשום הכי מחלקין, ואי למאן דמייתי לה בהיקישא ללאו דאמר קרא שם תעלה עולותיך ושם תעשה היינו שחיטה מדכתיב בהדי הדדי ש"מ להיקישא דמקיש שחיטה להעלאה מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר כו' כדאמרן, והיינו תרי לאוין נמי ופשיטא דמחלקי. ואי אמרת הא כתיב לאו בשחיטה דכתיב [ויקרא י"ז] ולא יזבחו עוד את זבחיהם, ההוא בזובח בהמה למרקוליס מוקמינן לה [זבחים ק"י ע"א]. אלא דילמא ב' מיתות ולאו אחד מיבעיא לך אי מחלקן לך מיתות לחטאות ומאי היא אוב וידעוני דכתיב בהו ב' מיתות מות יומתו באבן ירגמו אותם [ויקרא כ'], ולאו אחד דכתיב לא ימצא בך וגו' ושואל אוב וידעוני [דברים י"ח], א"ל אין, א"ל ר' זירא הא פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אי מיחלקי אי לא, דתנן בסנהדרין [נ"ג ע"א] בעל אוב וידעוני גבי סקילה וגבי כריתות לא תני ידעוני אבל אוב בלבד ומאי שנא דלא תני ידעוני, א"ר יוחנן הואיל ושניהם בלאו אחד דלא ימצא [שם] נאמרו, כיון דאין בהן אלא לאו אחד אינן חולקין להכי תני חד. וניתני ידעוני במתניתין ולא ניתני בעל אוב מאי שנא דתני בעל אוב. קסבר הואיל ובו פתח הכתוב דבכל התורה מקדים בעל אוב לידעוני. וריש לקיש אמר הואיל ואין בו מעשה בידעוני אלא שמניח עצם ידוע בפיו והוא העצם מדבר מאליו בלא הקשת שפתיו הלכך לית ביה חילוק, הא אי הוה ביה מעשה הוו חולקין אע"ג דלאו אחד. ריש לקיש מ"ט לא אמר כר' יוחנן כדאמר ושניהם בלאו אחד נאמרו ושוו בהדדי ולית בהו חילוק. אמר רב פפא קסבר ריש לקיש דהא חלוקין הן במיתות מות יומתו, חלוקין הן לחטאות אי הוי מעשה בידעוני. ור' יוחנן אמר לך חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה, דקרבן חטאת אמאי אתי על לאו חלוקה דלאו אי הוו בהו תרי לאוין הויא חלוקה לקרבן, השתא כיון דלית להו אלא לאו אחד ושתי מיתות חלוקה דמיתה לא הויא חלוקה דמאחר שמת אינו חוזר ומת. ולהכי תני לה לתרויהו, דסד"א לא לימות עד דעביד תרוייהו קמ"ל דהי דעביד חייב סקילה. ור' יוחנן מ"ט לא אמר כריש לקיש דמשום ההוא טעמא אין חלוקין דאין בהו מעשה. קסבר ר' יוחנן מאן תנא מתני' דכריתות ר' עקיבא היא דאמר לא בעינן מעשה, דאפי' כי לית ביה מעשהא) (לית ביה חילוק חטאת) כדסבירא ליה במגדף דחייב חטאת אע"ג דלית ביה מעשה כדתרצינן מתני' בשמעתין דלעיל, הילכך טעמא דידי דלית בהו חילוק משום דשניהם בלאו אחד נאמר. וריש לקיש אמר לך אנא ודאי כרבנן סבירא לי דבעו מעשה אלא אפי' מתני' ר' עקיבא כדאמרת אפי' הכי לא קשיא לי נהי דלא בעי ר' עקיבא מעשה רבה כרבנן מעשה זוטא מיהא בעי, לאפוקי ידעוני דלית ביה אפי' מעשה זוטא כלל והלכך לא הוי חילוק. ובעל אוב לר' עקיבא מאי מעשה זוטא אית ביה, הקשת זרועותיו שמקיש זרועותיו זה בזה ומדבר מבין שחיו ומבין אצילי ידיו ע"י כישוף. ומגדף אית ביה מעשה זוטא עקימת שפתותיו. קא ס"ד דהקשת זרועותיו לריש לקיש הוי מעשה (זוטא) אפילו לרבנן מדלא פליגי רבנן בבעל אוב כדפליגי במגדף. מיתיבי וכו' ניתני לרבנן יצא מגדף ובעל אוב דלית בהו מעשה. אין הכי נמי דאיבעי למיתני אלא חדא מן תרתי קתני יצא מגדף וה"ה לבעל אוב. וליתני יצא בעל אוב ולא ליתני יצא מגדף. מגדף איצטריך סד"א הואיל וכתיב כרת דידי' במקום קרבן דכתיב לעיל והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה [במדבר ט"ו], אימא מודו ליה רבנן לר' עקיבא דמעשה זוטא הוי מעשה וליחייב קרבן, קמ"ל דלא ולהכי תנא יצא מגדף. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל ואפי' כי לית ביה מעשה מ"מ אית ביה חיוב חטאת כדסבירא ליה וכו'.
<h2>דף ד.</h2>
לחייב על כל אחת ואחת על כל מין ומין. א)0היינו לאו שבכללות שכולל חלב דשור וכשב ועז. ורבנן סברי אין לוקין ומיהו חדא מיהא לקי. דמייתרי ליה קראי לחלק דנכתב קרא כל חלב לא תאכלו והיה הכל במשמע. שפיר קאמרי ליה רבנן דלמישרי חלב דחיה אתו ולא לחלק. אלא היינו טעמא דר' ישמעאל דקסבר נכתוב כל חלב שור למעוטי דחיה, וכשב ועז הוו בכלל שור דבהמה נינהו כמו שור, אלא למאי הילכתא כתבינהו לחלק. הוה אמינא נילף שור משבת, כתיב הכא שור [ויקרא ז'] וכתיב גבי שבת ושורך וחמורך [דברים ה'], מה גבי שבת חיה ועוף כיוצא בהן, דוכל בהמתך [שם] יתירא איתרבי דאסור לעשות בהן מלאכה בשבת, ויש מלאכה בעופות כגון דש באווזין ותרנגולין. אף הכא באכילת חלב חיה ועוף כיוצא בו דחלבה אסור. שפיר קאמרי ליה רבנן דלהכי צריכי ולא לחלק. קסבר ר' ישמעאל א"כ לכתוב קרא כל חלב כשב בלבד ולא מצית יליף מיניה ג"ש משבת דלא כתיב תמן כשב ולא עז. הואיל ונתרבה בנסכים דכתיב [במדבר כ"ח] ונסכיהם חצי ההין לפר. מה לעז שכן נתרבה אצל עבודת כוכבים ביחיד דכתיב [שם ט"ו] והקריבה עז בת שנתה, מה שאין כן בהנך. שור נתרבה אצל עבודת כוכבים בצבור דכתיב [שם] ועשו כל העדה פר בן בקר וכו'. שכן יש בהן צד רבוי, שור יש לו רוב נסכים שראויין למזבח, כשב אליה שלו קרבה למזבח, מה שאין כן בעז. שפיר קאמר ליה דמצרך צריכין ולא לחלק אתו. לעולם כדקאמרינן מעיקרא דא"כ דלא לחלק אתו ניכתוב כו'. ודבר למד מעניינו מה חיה בקדשים ליתא אף באיסור חלב ליתא. ושור וכשב ועז לא אתי אלא לחלק. מכלל דרבנן דאמרי דצריכי סברי לא ילפינן דבר מעניינו והא היינו אחת מי"ג מדות שהתורה נדרשת. ר' ישמעאל סבר למדין לאו דכל חלב שור [ויקרא ז'] מן לאו דחוקת עולם [ויקרא ג'], דחוקת עולם ודאי בענינא דקדשים כתב דלפניו ולאחריו אינו מדבר אלא בקדשים, אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים כל כך דהא סמיך ליה וחלב נבלה וחלב טרפה דהיינו דחולין. וכיון דילפי' לאו דכל חלב מהלאו דחקת עולם דכתיב בקדשים (אבל האי כל חלב שור לא כתיב בענינא דקדשים דלית בהו חיה) אפי' כתיב כל חלב לא תאכלו סתמא (דלא) [ולא היה] כתיב שור וכשב ועז לא איכא לספוקי בחלב דחיה דהא ליתא בקדשים. הלכך שור וכשב ועז לחלק למלקות הוא דאתא וחייב על כל אחת ואחת. איסורא בעלמאב) אבל לחלק מלקיות לכריתות אכתי לא ידעינן. אלא ילפינן לאו דכל חלב ולאו דחוקת עולם מן כרת דכתיב כי כל אוכל חלב מן הבהמה וגו', מה ההוא לחלק לחייב על [כל] בהמה ובהמה הראויה להקרבה, אף הדין לאו דכל חלב ושור דחולין לחלק מלקות וכרת לכל אחת. ורבנן אמרי מכרת דבעית למילף מיניה לחלק למלקיות לא מצית ילפת, דלאו מלאו ילפינן דדמי ליה והיינו דבר למד מענינו וכדאמר בפרק כל הבשר לא תאכלנו למען ייטב לך, בבשר בחלב הכתוב מדבר או אינו אלא בשאר איסורים אמרת צא ולמד מי"ג מדות דבר למד מעניינו במה הכתוב מדבר לא תאכלנו דלמעלה בב' מינין דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר, אף כאן ב' מינין היינו בשר בחלב, אלמא לאו מלאו ילפינן דדמי ליה, לאו מכרת לא ילפינן והלכך אינו חייב אלא אחת. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל לוקין על לאו שבכללות והיינו לאו וכו'. ב) נראה מזה דרבינו היה לו גירסא אחרת כאן דרבנן סברי דלא ילפינן מיתורא רק לאיסורא בעלמא דעובר בג' לאוין אבל לא למלקות.
<h2>דף ד:</h2>
ואלא לר' יהודה דמוקים תרוייהו בקדשים כל חלב וכל דם כל דם למאי אתא, הלכך כתב הכא לומר לך מה חלב בקדשים לוקה שתים אף דם לוקה שתים להכי אקשיה לחלב. מאי שנא חלב דפשיטא ליה דלוקה שתים בלא היקשא כלומר דלא צריך היקשא משום דכתיבי ביה תרי קראי כו'. אלא אימא להכי אתא היקשא [מה חלב לוקה שלש אף דם דקדשים לוקה שלש. מאי שנא וכו' איצטריך היקשא] דסד"א הואיל ואיתמעיט [דם מן טומאה] כדגרסינן בסיפי' דכל הבשר תלתא קראי בדם למה לי לכם לכפר הוא חד למעוטי מנותר וחד למעוטי ממעילה וחד למעוטי מטומאה איתמעט נמי מן לאו דזרות. ואלא לרבנן דסברי דאינו לוקה אלא אחת משום חלב היקשא למאי אתא. לכר' דאמר מה חלב מיוחד שחלבו חלוק מבשרו שהחלב אסור ובשר מותר ואינו מצטרף זה עם זה שאם אכל חצי זית חלב וחצי זית בשר אין מצטרפין זה עם זה, דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור ואפילו בקדשים נמי אין היתר מצטרף לאיסור כדקתני ר' יהושע אמר כל הזבחים שבתורה נשתייר מהן כזית בשר כזית חלב זורק את הדם, כחצי זית בשר כחצי זית חלב אין זורק את הדם, אף כל שדמו חלוק מבשרו אין מצטרף (אההוא) [ואינו] חייב אוציא דם שרצים שאין דמם חלוק מבשרן דזה וזה אסורין באכילה ומצטרף זה עם זה כדתנן במס' מעילה דם השרץ ובשרו מצטרפין לכעדשה וקא ילפי מהיקשא דדם שרץ ובשרו מצטרףא). הא מן וזה לכם הטמא לימד על דם השרצים ובשרו שמצטרף דמייתר הוא דהא כתיב [ויקרא י"א] ואלה הטמאים לכם בכל השרץ. סד"א מן וזה לכם הטמא יליף דמצטרף לטומאה אבל לאכול אימא לא מצטרף לחייבי מלקות, קמ"ל היקשא דמצטרף. [רבינו גרשום]. א) כל זה הובא בערוך ערך דם ג'.
<h2>דף ה.</h2>
שהרי נותר לא למדו הכתוב אלא בג"ש דיליף קדש קדש, כתיב הכא כי את קדש ה' חילל וכתיב התם ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קדש מה להלן נותר אף כאן נותר ולא פגול אע"ג דכתיב ביה פגול דחוץ למקומו הוא כמקומו. שהרי בתו מאנוסתו לא למדה אלא מג"ש דאמר ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה לאיסורא, כתיב הכא גבי לאו ערות אשה ובתה לא תגלה את בת בנה ואת בת בתה וגו' [ויקרא י"ח], והאי דקאמר ערות אשה ובתה באשה שיש לו אישות בה קא מיירי לא שנא בתה שהיה לה מאחר לא שנא בתה שיש לה ממנו, וכתיב [שם] ערות בת בנך או בת בתך לא תגלה ערותן כי ערותך הנה, והכא לא כתיב אשה משמע דכל הני לאו באישות מיירי אלא באונס. אשכחן בת בנו ובת בתו מאנוסתו, בתו מאנוסתו מנין, וכי תימא ק"ו, אין עונשין מן הדין, אלא אתיא הנה הנה לאיסורא מה כאן גבי ערות אשה ובתה גלי בבתו מאישות אף הכא בערות בת בנך או בת בתך מיחייב נמי אבתו מאנוסתו, ואתיא זמה זמה לשרפה כתיב הכא גבי ערות אשה ובתה זמה [שם] וכבר ילפינן בתו מאנוסתו נמי מיניה דכתיב ביה נמיא) (הנה שארה הנה זמה היא) וכתב בשרפה זמה דכתב [ויקרא כ'] ואיש אשר יקח את אשה ואת אמה זמה היא מה זו שרפה אף זו בשרפה ובתו מאנוסתו נמי. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל דכתיב ביה נמי כי ערותך הנה וילפינן הנה הנה מהתם והוי כמו דכתיב ביה נמי זימה וכתיב בשריפה וכו'.
כתב רחמנא בד בבד [שמות ל'] מתקל במתקל דהיינו עין בעין. ואת אמרת בהכרע כלומר שהיה שוקל ההכרעות אח"כ לבד לידע כמה הכרע יש בהן אלא מדכתיב בד בבד אלמא לית בהן הכרע. והאמר רב יהודה המקום הוא יודע בהכרעות כלומר שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והמקום יודע מה משקלן אלמא דאית ליה הכרע לכל שקל. אמר לך אביי רב יהודה דאית ליה הכרע יליף מהכא דסבר קנמון בשם אמאי מייתו במחציות בתרין זמני אלא ש"מ למילף דאית בהו הכרע והמקום יודע כמה הכרעות ואין שעור להכרע. ומאי בד בבד דקאמר לא דמשמע עין בעין אלא שלא יניח משקל במשקל ויתקול כלומר שלא יניח משקל האבן של חמשים ומאתים עם החמשים ומאתים וישקול שקל של חמש מאות כן אלא לכל משקל יניח אבנו היינו בד בבד. לישנא אחרינאא) מכלל דאית ביה הכרע דאמר ר' יהודה קנמון בשם אמאי מייתי מחציתו חמש מאות [חמשים] ומאתים כו'. [רבינו גרשום]. א) פי' דהל"א לא גריס אלא אמר לך רב יהודה רק דאמר רב יהודה וכו', ורב יהודה בעצמו הביא ראיה מהכתוב. ונראה דלזה כתב רש"י דה"ג אלא אמר ר"י וכו' ור"ל לאפוקי מגי' הל"א.
<h2>דף ה:</h2>
כמין נזר משחו במצחו מאוזן לאוזן וערפו אחוריו כלומר סביב סביב. כמין כי יווני ח כך מן המצח על גבי הראש עד העורףא) ומפרש כמין כי. תני חדא כו', מאן דאמר תחלה בין ריסי עיניו מושח קסבר משיחה עדיפא שכן נתרבתה אצל כלי שרת שלא מצינו בהן יציקה אלא משיחה. משום דוימשח אותו לקדשו [ויקרא ח'] כבר. [רבינו גרשום]. א) עי' מ"ש בערוך השלם ערך כי א.
<h2>דף ו:</h2>
כל שישנו בסך שהוא מוזהר אם סך עצמו ישנו בבל ייסך חייב נמי האחד שסכו, וגוי כיון דאינו מוזהר אם סך עצמו אינו בבל ייסך אינו חייב האחד שסכו, הילכך לגויים נמי פטור. למלכים ולכהנים מאחר שנמשחו בחניכתן ר' מאיר מחייב ור' יהודה פוטר, מפרש לקמן טעמייהו. ואמאי נקיט ר' יהודה שיעור כזית והא ר' יהודה פטרא). מה סיכה כל שהו דמכל דהו יכול לסוך חד אבר אף נתינה דעונש נמי בכל שהוא. ור' יהודה סבר ילפינן נתינה דעל זר מנתינה דעלמא מה נתינה דעלמא בכזית דכתיב [ויקרא כ"ב] ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן, והא נתינה (דהכא) [דהתם] בכזית דיליף מאכילה דקדש דאין אכילה פחות מכזית אף נתינה דעל זר נמי בכזית אבל סיכה דמלכים וכהנים שלא בזמן חניכתן דברי הכל בכל שהוא דאין בהן נתינה ב)0דלא קרינן בהו זר גמור. מעיקרן בשעת חניכתן לאו זרים אינהו גבי שמן המשחה. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל פטר גבי מלכים וכהנים. ב) אולי צ"ל השתא זרים נינהו וקרינן בהו זר גמור. מעיקרא, בשעת חניכתן וכו'.
<h2>דף י.</h2>
יולדת שוחטין את פסחה וזורקין דמו בשבילה ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה וקשה לר' לא מישתכח היכא הוי האיא) וקשיא לן ביום מ' לזכר וביום פ' לנקבה היכי שוחטין עלה עד כאן טמאה היא לענין קרבן דעדיין לא יצאת שעה שראויה להביא בה קרבן שאינה מביאה קרבן עד יום מ"א או עד יום פ"א. ואמר רב חסדא הא מתניתא תניא כלומר הא ברייתא דשוחטין עליה ביום מ' מתרצתא היא והכי הויא כגון דילדה תאומים בב' ימים והאי דקתני ביום ארבעים לזכר ביום מ' לזכר שני דהוא יום מ"א לזכר ראשון ויום פ"א לנקבה ראשונית ור' יהודה היא דאמר ולד שני כמאן דליתיה דמי וכבר הוי יום מ"א הלכך שוחטין עליה דאי אמרת בטומאה סבירא ליה לר' יהודה כו', לאורתא נמי ליל פ"א שהוא פסח לא מצי אכלה דאע"ג דלמחר מתיא קרבן לילה מחוסר זמן להקרבה הוא ומחוסרת כפורים היא אלא לאו ש"מ כו'. לעולם סבירא ליה כמאן דאיתא דמי [ודקשיא לך] אמאי שוחטין עליה דכי תניא ההיא דשוחטין עליה בפסח הבא בטומאה דרוב צבור טמאי מתים היו ועשוהו בטומאה והואיל ובא בטומאה מצי אכלה מיניה. ומי אכלה והתנן לא יאכלו ממנו זבין וזבות נידות ויולדות דאינו נאכל בטומאה אלא לציבור טמאי מתים בלבד. האי דקתני לא יאכלו הימנו זבין וזבות נדות ויולדות דלא אכלי בימי טומאה בדלא טבילו כשעדין לא טבלו וכי קתני דשוחטין עליה ביום מ' משום דכבר טבלה. אי הכי דטבילה גורמת משמיני דילה כשטבלה בו חזיא למשחט עליה ואמאי נקט יום מ', משום דכבר טבלה לזכר. לא, משמיני ועד מ' לא חזיא למשחט עליה דקסבר טבול יום דזב כזב גמור דמי דלא מצי למישחט עליה עד העריב שמשו, הכא נמי טבול יום דיולדת כיולדת דמיא משמיני ועד יום מ' הוי כיומא אריכא והיינו טבול יום ארוך דאמר במס' נדה [ע"א ע"ב] ולא חשיב לה הערב שמש עד יום מ' לערב. אי הכי ביום מ' נמי לא חזיא למיכל לאורתא דהא מחסרא כפרה. לאיי ביום מ' חזיא לאורתא דקסבר מחוסר כפורים דזב לא כזב דמי ומצי שחיט עליה, אף מחוסר כפורים דיולדת נמי. ולרבא דאמר במסכת זבחים [י"ז ע"ב] מחוסר כפורים דזב כזב דמי היכי מתריץ לה ביום מ' לזכר. רבא מתריץ לה שוחטין עליה ביום מ' ליצירת זכר כלומר אם מיום שטבלה ונתעברה והפילה ליום מ' שיש לחוש ליצירת זכר שאם היתה מפלת למחר ליום מ"א ואם היה זכר היתה צורתו ניכרת כר' ישמעאל דאמר דזכר נגמרת ליום מ"א ונקבה לפ"א ועכשיו כיון שהפילה יום אחד קודם גמר הצורה לא חשיב ולד הילכך שוחטין עליה כשהפילה ביום מ' ליצירת זכר או ביום פ' ליצירת נקבה. סוף סוף אמאי שוחטין עליה בשהפילה ביום מ' תיפוק לי דאין שוחטין בטומאה משום נדה דכל יולדת נדה היא. בלידה יבישתא שלא היה בה דם כלל. אי הכי דליכא דם פשיטא דשוחטין. מהו דתימא אי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וראתה דם ואיבדתו. קמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם. [רבינו גרשום]. א) תיבות אלו הם משוללי הבנה וצ"ע.
<h2>דף י:</h2>
מתני' אלו מביאין קרבן עולה ויורד כו' ועל טומאת מקדש וקדשיו. הכא קתני גבי קרבן קא חשיב טומאת מקדש וקדשיו בחדא אבל בפירקין קמא גבי כרת [ב' ע"א] קא חשיב להו בתרתי דבתרוויהו כתב בהו כרת והכא גבי קדשיםא) אמאי חשיב להו בחדא דהכי אמרינן התם במסכת שבועות [ו' ע"ב] הזהיר וענש על הטומאה וחייב קרבן על הטומאה דכתיב [ויקרא ה'] ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם כו' מה כשהזהיר וענש לא ענש אלא על טומאת מקדש וקדשיו דכתיב [ויקרא י"ב] בכל קדש לא תגע, וכתב בהו כרת אף חיוב קרבן [לא חייב] אלא על טומאת מקדש וקדשיו. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל גבי קרבן דלא כתיב רק קרבן אחד לשניהם חשיב להו בחדא.
<h2>דף יא.</h2>
גמ', אי לא נפדתה יכול כולה לא נפדתה כלל ת"ל והפדה. ומאורסה לעבד עברי דכתיב נחרפת לאיש דחרופה נמי היינו לשון קידושין כדאמר במסכת קידושין [ו' ע"א] חרופתי (יעידתי)א), מאורסת לישראל ליכא למימר דכיון דחציה שפחה אסורה לבן ישראל אבל עבד עברי מותר בין בשפחה כנענית בין בישראלית. דברה תורה כלשון בני אדם דלא נפדתה כלל. בשלמא ר' ישמעאל כו' בשלמא לר' עקיבא לא איצטריךב) למימר דלא קמ"ל רבותא דכיון דחציה בת חורין ראויה לינשא לעבד עברי אלא לר' ישמעאל לעבד עברי אמאי, דכתיב כי לא חופשה [ויקרא י"ט], מכלל דהוא חופש דאינו כנעני אלא עברי. בעלמא כותך סבירא לי דדברה תורה כלשון בני אדם כדאמרינן הכרת תכרת [במדבר ט"ו] ר' אלעזר אמר דברה תורה כלשון בני אדם והכא שאני דמכדי כו'. אם אינו ענין לדידה האי כי לא חופשה דהא כתיב [ויקרא י"ט] והפדה לא נפדתה, תנהו ענין לדידיה דאינו חופש דהיינו כנעני הוא. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל האומר חרופתי מקודשת. ב) נראה דצ"ל לא איצטריך קרא להכי דע"כ מיירי בעבד עברי דכיון דחציה בת חורין אינה ראויה להנשא אלא לעבד עברי.
<h2>דף יא:</h2>
וקיימא לן דאפי' בחד קאמר ובאו ואמרו לה. נישאת שלא ברשות ב"ד שלא הוצרכה לטול רשות מב"ד מפני שניסת על פי שנים עדים מותרת לחזור לו דאינו דומה לנבעלת לרצון דאסורה לבעלה אלא הויא כי נבעלת באונס דמאי הויא לה למידק תו מאחר שאמרו לה ב' עדים מת בעליך. מכלל דרישא דקתני תצא מזה ומזה כגון דנשאת ברשות שלא היה לה אלא עד אחד והוצרכה ליטול רשות מב"ד לינשא ואמאי אסורה לבעלה דהויא כי נבעלת ברצון לאחר דהוה לה דלא תינשא אלא ע"פ שנים, אלמא האי ואמרו לה דרישא עד אחד הוא. סוף סוף מאי קמ"ל רישא הא מן מצעתא שמעינן מינה. לעולם דלא קא מכחיש ליה כדקתניא) במציעתא פטור. דת"ר או הודע אליו [ויקרא ד'] היה יכול לומר או הודע לו והיה משמע הודע לו שהודיעוהו אחרים מאי הודע אליו שצריך שתהא הודעה אליו כלומר שצריך שיזכר אליו כשהזכירוהו אבל אם מכחישו פטור. ואמרינן התם בסיפרא [שם] יכול אפי' אין מכחישו אלא שותק כשיאמר לו עד אחד אכל חלב יהא פטור ת"ל או הודע מכל מקום בין בעד אחד בין ע"פ קרוב בין ע"פ אשה ואינו מכחישו חייב. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל והכי קתני אמרו לו וכו' בד"א דשתיק אבל מכחיש ליה קתני במציעתא פטור.
<h2>דף יב.</h2>
מ"ט דרבנן דפטרי. משום דאדם נאמן על עצמו בדבר שאינו לא חיוב מיתה ולא חיוב מלקות ולא חיוב ממון אלא חיוב כפרה והוא אומר אינו צריך נאמן יותר ממאה עדים. או דלמא משום הכי פטרי דאיכא למימר מיגו. למיפשט מינה לטומאה אי אמרי ליה נטמאת ונכנסת למקדש וחייב קרבן והוא אומר לא נטמאתי. אפילו בטומאה נמי אדם נאמן ופטור ולא שנא טומאה חדשה דאמרי ליה נטמאת היום והיום נכנסת למקדש ולא שנא טומאה ישנה דאמרי ליה נטמאת אתמול והיום נכנסת למקדש כי אמר לא נטמאתי פטור דאדם נאמן על עצמו. ואי אמרת טעמא דרבנן דפטרי משום דאמרינן מיגו הוא, כי פטרי ליה כו' אבל טומאה חדשה מיחייב דליכא למימר מיגו דאמרי ליה העדים השתא נטמאת ולא טבלת ונכנסת למקדש עכשיו, מאי (פשיטא כו' אמר להו ק"ו)א) עדיף ועיקר אע"ג דאיכא מיגו. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל ור"מ אמר להו דק"ו עדיף וכו'. [א"ה. עי' גיר' שטמ"ק אות י"א].
<h2>דף יג:</h2>
מתני' אבל אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין, באוכלין שהן אב הטומאה קא מיירי דנגעי במת. והיכי אשכחן דאוכלין הוו אב הטומאה כדאמר בפ' אור לארבעה עשר [פסחים י"ז ע"א] ובהנהו חייב כרת כשאכלן ונכנס למקדש אבלא) באוכלין טמאין בטומאה דרבנן לא הוי חייב כרת אלא לאו בעלמא. נכנס למקדש ושהה האי ושהה לא ידעינן אי שהה במקדש קאמר או שהה באכילתן. ר' אלעזר אומר אם הפסיק בה באותו רביעית שלא שתאן ביחד או אם נתן לתוכו מים כל שהוא ושתאו ונכנס פטור. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל אבל אכל אוכלין טמאין דאינו אלא טומאה דרבנן לא הוי חייב כרת אלא איסורא בעלמא.
<h2>דף טז:</h2>
אמר רבאא) מסתברא דשגגת שבת כו'. אמר רבא מנא אמינא לה דזדון שבת ושגגת מלאכות בעא מיניה אי כגופין דמיין ופשט ליה דכגופין דמיין דחייב על כל שבת ולא קביל מיניה ר' עקיבא ופשט ליה נמי דוולדי מלאכות כמלאכות דמיין דחייב על כל אחת ואחת ולא קביל מיניה. דתנן [שבת ס"ז ע"ב] כלל גדול אמרו בשבת כל השוכח עיקר שבת כגון תינוק שנשבה לבין הגוים דלא ידע בשבת בעולם. אינו חייב אלא חטאת א' לכשיודע לו, דהא העלם זה וזה בידו. היודע עיקר שבת שיודע שנצטוה על השבת אבל אינו יודע שהיום שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה שלא היה יודע שהוא שבת אבל היה יודע שאלו מלאכות אסורין בשבת דהיינו שגגת שבת וזדון מלאכות חייב על כל שבת ושבת בלבד ולא על כל מלאכה משום דפשיטא ליה דשגגת שבתות ימים שבינתים הוויין ידיעה לחלק. והיודע שהוא שבת היום דהוה זדון שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה בהעלם אחת בשגגת מלאכות חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. ואילו חייב על כל אב מלאכה של כל שבת ושבת לא קתני. מני הא מתניתין דכלל גדול וכי תימא ר' אליעזר הוא דאמר במתניתין חייב על כל אחת ואחת. אימא סיפא דמתניתין דכלל גדול העושה מלאכות הרבה מעין מלאכה אחת דהיינו תולדה ואב אינו חייב אלא חטאת אחת. ואי ר' אליעזר היא, הא ר' אליעזר מחייב על וולדי מלאכות כמלאכות כדאמר לעיל. אלא פשיטא ר' עקיבא היא הא מתניתין. וש"מ שגגת שבת וזדון מלאכות פשיטא ליה לר' עקיבא דימים של בינתים הוויא ידיעה לחלק, ולהכי פסיק ותנא והיודע עיקר שבת ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה חייב על כל שבת ושבת. וזדון שבת ושגגת מלאכות הוא דבעא מיניה אי כגופין דמיין לחייב על כל שבת ושבת. ופשט ליה כדחזינן במתניתין דאמר ליה דחייב על כל אחת ואחת, ולא קביל מיניה מדחזינן דלא פסקא במתני' דכלל גדול, דהא ואילו חייב על כל אב מלאכה ומלאכה של כל שבת ושבת לחייבו על כל שבת ושבת לא קתני אלמא דלא קביל מיניה דשבתות כגופין דמיין. ובעא מיניה וולדי מלאכות אי כמלאכות דמיין ופשטא דכי מלאכות דמיין כדאמרינן לעיל ותרווייהו לא קביל. [רבינו גרשום]. א)0לפנינו בגמ' הגי' רבה ועי' בתוד"ה אמר רבה ולפי גירסת רבינו רבא ניחא.
<h2>דף יח.</h2>
באנו למחלוקת ר' אליעזר וחכמים דפליגי במתניתין דפירקין בתרא [כ"ה ע"א], לר' אליעזר דאמר מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום מביא קרבן אשם תלוי נמי על זו, ולחכמים דאמרי אין מביאין אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת, הא כיון דאין זדונה כרת דספק שומן היא אין מביאין עליה אשם תלויא). לר' אליעזר מאי איריא כי אכלה דמביא, אפילו כי לא אכלה נמי מצי מביא דהא תנן [שם] ר' אליעזר כו'. אמר רב אשי האי דקתני ואכלה ר' אליעזר דבבא בן בוטא היא. דתנן [שם] אלא אומרים לו המתן שלא תביא אשם תלוי עד שתכנס לבית ספק עד שתעשה דבר שיש בו ספק חיוב חטאת היינו כגון אכל חתיכת ספק חלב ספק שומן או כיוצא בה, והרי אמרו לו היינו ר' אליעזר הילכך קאמר ואכלה דהיינו בית ספק חיוב חטאת. והאי דבבא בן בוטא בפירקא בתרא הוא [שם], אמרו עליו על בבא בן בוטא שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום חוץ מאחר יוה"כ יום אחד, דיוה"כ מכפר במקום אשם תלוי ואותו יום שאחר יוה"כ יודע הוא בעצמו שאתמול חטא והיום עדין לא חטא, אמר המעון הזה אילו היו מניחין לי הייתי מביא אפי' ביום שאחר יום הכפורים אלא אומרים לי המתן כו' כדאמרן. [רבינו גרשום]. א) דברי רבינו אלו אינו מובן דלכאורה פשוט דהטעם לרבנן משום דבעינן מצות או דבעינן דיהי' איקבע איסורא אבל הטעם שכתב רבינו משום דלא הוי זדונו כרת תמוה דא"כ בחתיכה משתי חתיכות נמי וע"כ דהכוונה הוא דבעינן שיאכל דבר שעל וודאו איכא כרת והדבר צ"ע.
<h2>דף יט:</h2>
מתני' לא נחלקו ר' אליעזר ור' יהושע על דבר שהוא משם אחד שהוא חייב כגון היו לפניו שני גפנים או ב' תאנים ונתכוון ללקוט את זו ולקט את האחרת שהוא חייב הואיל ושם אחד הוא גפן וגפן או תאינה ותאינה. על מה נחלקו על דבר שהוא משום ב' שמות כגון אם נתכוון לבצור וקצר או לבצור ענבים ולקט תאנים שר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. ר' יהודה אומר לא מיבעיא בדבר שהוא משום שם אחד דמחייב ר' אליעזר אלא אפי' ללקט תאנים ולקט ענבים כו' דהיינו דבר שהוא משום ב' שמות אפילו הכי ר' אליעזר מחייב ור' יהושע פוטר. ותמיה אני אם יפט[ו]ר ביה ר' יהושע שהרי בין כך ובין כך מלאכה עשה. א"ל ר' שמעון שזוריא) אין, בודאי פטור בזה שאם כך כדבריך למה נאמר אשר חטא בה דהיינו משמע עד שחטא בה באותה מלאכה שנתכוון וזה עשה אותה שלא נתכוון. אמר לו ר' יהודה אשר חטא בה, ההוא פרט למתעסק בהיתירא ועלתה בידו איסורא לרבא כדאית ליה ולאביי כדאית ליה אבא אבל (ביה) [במתעסק באיסורא] תמיה אני אם יפט[ו]ר בה ר' יהושע. [רבינו גרשום]. א) מדברי רבינו נראה שהיה גורס במשנה א"ל ר"ש שזורי א"כ למה נאמר וכו' ור' יהודה השיב לו פרט למתעסק.
<h2>דף כא.</h2>
ואימא כל דם [ויקרא ז'] כלל כו' אין בכלל אלא מה שבפרט עוף ובהמה (נמי) אין מידי אחרינא לא, ולמעוטי דם דחיה. לא, כתיב [שם] כל נפש אשר תאכל כל דם חזר וכלל, כלל ופרט וכלל הוא ואי אתה דן אלא כעין הפרט והיינו כדאמר לעיל מה עוף ובהמה מיוחדין כו'. והא לא דמי כו'. מה בכך הא אשכחן תנא דבי ר' ישמעאל דדריש ריבויי ומיעוטיא) באלו טרפות [חולין ס"ו ע"א] וכללי ופרטי במרובה [ב"ק ס"ד ע"א] ואע"ג דלא דמו אהדדי (והני) [והכא] נמי דרשינן כלל ופרט וכלל ואע"ג דלא דמו ואירבי דם דחיה וכוי. ואף כל לרבות דמו של כוי, לרבות דם דחיה לא צריך לרבוייה דבהדיא כתיב בה איסור דם דכתב [ויקרא י"ז] איש (כי) [וכו' אשר] יצוד ציד חיה כו' כתיב בתריה דם כל בשר לא תאכלו. ואי קסבר כוי ספק חיה ספק בהמה הוא איצטריך קרא לרבויי למיסר ספיקא פשיטא דאסור דמו ממה נפשך. אלא קסבר כוי בריה הוא בפני עצמו ואיצטריך קרא לרבויי ולמיסר דמו. מכי כל אוכל חלב [שם], קרי ביהב) כי כל אוכל חלב, כל דאפי' דכוי. נבלתו מנלן דאסור באכילה מכל, דלא תאכלו כל נבלה [דברים י"ד]. [רבינו גרשום]. א)0גי' רבינו היה דדריש רבויי ומיעוטא וכללי ופרטי כה"ג וכגי' הנ"א בשיטה מקובצת כאן באות ב. ב) נראה דצ"ל קרי ביה כי אוכל כל חלב כל דאפי' דכוי כצ"ל ואמנם אינו מובן דמאי צריך לזה דהא י"ל דהתלמודא מפיק מקרא דכל חלב דכתיב בפ' ויקרא ג' דשם הא כתיב כל אחלב גופיה וצ"ע.
החותך מן האדם מן החי [עוקצין פ"ג מ"ב] בשר לשום אכילה. צריך מחשבה אם חשבו לאכילה מטמא טומאת אוכלין בכביצה ואין צריך הכשר אלא אפי' בלא הכשר מיטמא דק"ל כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. תיעשה חתיכה שלו מחשבה דכיון דחתכיה אחשביה. אמר ריש לקיש שלא חתכו סתם לשום אדם אלא לשום כלב דמחשבה (דכלב) לצורך כלב לאו מחשבה היא. ולא, והתנן [טהרות פ"ח מ"ו] כלל אמרו בטהרות כל המיוחד לאוכל אדם טמא טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב אלמא דאכילה דכלב חשובה. ההוא דקאמרינן עד שיפסל מאכילת כלב ההוא לאסוקי מטומאה משערינן בכלב הואיל ומעיקרא הוה חזי לאדם. הכא לאחותי ליה טומאת אוכלין עסקינן בחותך מן האדם מן החי אי חזי לאדם דחישב עליו לאכילת אדם חזי לכלב ואי לא חזי לאדם דלא חשבו לאוכל אדם אלא לכלב לא חזי לכלב דלא אחתינן ליה לטומאת אוכל משום כלב. מכל מקום קתני צריך מחשבה, ומחשבה לצורך טומאה קלה היא לטמא טומאת אוכלין. הני מילי דקתני צריך מחשבה מחיים דלא מטמא טומאה חמורה אבל בחותך ממנו לאחר מיתה הואיל וטמא הוא טומאה חמורה אין בו טומאה קלה. ובלאחר מיתהא) מיירי ברייתא יצא דם מהלכי שתים. דכוותה גבי בהמה בלאחר מיתה מיירי ואפי' הכי יש בה טומאה קלה, במאי אית בה טומאה קלה, אי בשר מטמא טומאה חמורה בכזית במשא ואי דם מטמא נמי טומאה חמורה. וב"ה מטמאין [עדיות פ"ה מ"א] בשיש בו רביעית הואיל ויכול ליקרש ולעמוד על כזית כדקאמר בפ' המנחות [ק"ד ע"א]. אלא לא נצרכא דבהמה לאחר מיתה יש בה טומאת אוכלין כדתנן [עוקצין פ"ג מ"ג] נבלת בהמה טמאה בכל מקום הואיל ואינה ראויה לאכילה לכולי עלמא לישראל ולגוים וכן נבלת עוף ואפילו טהור והחלב והשומן בכפרים שאינן עשירים ואין אוכלין עופות ולא שומן לפי שמצניעין אותו לנר או למלאכה צריך מחשבה לטמא טומאת אוכלין הואיל ואין ראוי לאכילה לכל, ואין צריך הכשר כדאמרן כל שסופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. וא"ל רב לר' חייא מחשבה למאי אי לטומאה קלה הא היא גופה מטמאה טומאה חמורה בכזית. וא"ל להכי צריך מחשבה כגון דאיכא פחות מכזית נבלה דלא מטמא טומאה חמורה וצרפיה לשאר אוכלין לפחות מכביצה ולהכי צריך מחשבה דלית ביה שיעור טומאה חמורה. אי הכי ניבעי הכשר. אבל הכא דאיכא בגויהו פחות מכזית נבלה כיון דאילו מצרף ליה לכזית משאר גוף הנבלה לא בעי הכשר שהרי מטמאה טומאה חמורה. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל ופריך אי לאחר מיתה מיירי ברייתא וכו'. [א"ה. לפני החשק שלמה היתה הגירסא בר"ג כהנדפס בש"ס "ובלשון אחר מיתה מיירי" וכו'].
<h2>דף כב.</h2>
ודין הוא שיהא עובר בלאו. ומה בהמה טמאה בחייה שהקלתה במגעה החמרתה בחלבה כדאמרינן בפירקין קמא דבכורות [ו' ע"ב] גמל גמל ב' פעמים חד לאיסור עצמו וחד לאיסור חלבו. מהלכי שתים שהחמרת במגען כשהן טמאין זבין וטמאי מתים אינו דין שתחמיר בחלבן, ת"ל אך את זה לא תאכלו [וכו'] את הגמל וכו' [ויקרא י"א] זה טמא הוא וחלבו אבל מהלכי שתים חלבן טהור. אוציא את החלב של מהלכי שתים שטהור הואיל ואין שוה בכל שאין לזכרים חלב ולא אוציא דם מהלכי שתים ששוה בכל בזכרים ובנקבות שיש להם דם ויהא אסור, ת"ל טמא הוא לכם, הוא טמא הגמל וחלבו ודמו ואין חלב ודם מהלכי שתים טמא אלא טהור. אמר רב ששת אפי' מצות פרוש אין בו אלא כל זמן שהואא) ראוי לתינוק שעדיין יונק ולא פירש לגמרי מותר אפי' לגדול למוצצו מן הדד בעודו בדד שלא פירש. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל כל זמן שהוא בתוך הדד ראוי לתינוק כל זמן שיונק ולא פירש מלינק עד ד' וה' שנים ואם פירש מן הדד אף לגדול מותר.
<h2>דף כב:</h2>
אם ספק מעלתי המעות יהו נדבה והאשם תלוי, ואם ספק מאי קאמר הא ודאי בספק מיירי ר' עקיבא ורבנן ור' טרפון דבספק [מייתי] אשם תלוי. אמר רבא תני הכי אם בספקו עומד לעולם שלא יודע לעולם יהא אשם תלוי ויפטר. קס"ד דסוף סוף בין לר' טרפון בין לר' עקיבא כי מתיידע ליה דודאי מעל בעי מייתי אשם ודאי ומאי קמ"ל ר' טרפון ור' עקיבא. אמר רבא הא קמ"ל דמדברי שניהם נלמד דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה, שאםא) לא נודע לו תחלת המעשה אלא סוף המעשה מביא נמי אשם ודאי, מדקא אמרי אם בודאי מעלתי זו מעילתי וזה אשמי ודאי שאם יודע לי שאיפטר בזה ואף על גב דבתחלת הבאתו לא היתה לו בו ידיעה ודאי, אלמא דאשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל שגם אם לא נודע המעשה בתחילה כשמביא האשם אלא בסוף ג"כ יוצא מדקא אמרי וכו'. [א"ה. לפני החשק שלמה היתה הגירסא בר"ג כהנדפס בש"ס "שם לא נודע" וכו'].
מתני' האשה שהביאה חטאת העוף ספק שאינה יודעת אם נפל הפילה או רוח הפילה אם עד שלא נמלקה נודע שודאי ילדה תעשה חטאת זו ודאי ותעלה לה אף על גב שמתחלה הביאה בספק. [מאי טעמא] תיעשה ודאי הואיל וממין שהיא מביאה על לא הודע ספק חטאת מביאה על (לא) הודע חטאתה דהא נמי משאר זבחא). ואין ידוע איזו מהן אכל פטור היינו אליבא דרבנן [כ"ב ע"א] דפטרי בספק מעילות. אכל את השניה מביא אשם ודאי דממה נפשך אכל קודש. ר' שמעון אומר שניהם מביאין אשם ודאי אחד ומתנין כל אחד אומר אם חברי אכל את הקדש יהא חלקי של אשם נתון לו ויתכפר בכולו. ר' יוסי אומר אין שניהם מביאין אשם אחד ודאי שאין שנים מתכפרין בקרבן אחד ודאי. [רבינו גרשום]. א) צ"ל מייתה חטאת העוף ולא זבח.
<h2>דף כג.</h2>
גמ' א"ל רבא לרב נחמן ההוא דמייתי ג' חטאות לייתי נמי אשם ודאי דנותר דקודש. א"ל דלית ביה שוה פרוטה בנותר ולית ביה מעילה [שאינו שוה כלום] והא מעיקרא בההיא בבא בחתיכה של חלב וחתיכה של קודש דאית ביה שוה פרוטה עסקינן דקתני בה אשם ודאי אף הכא נמי. הא דנותר היאא) ואסירא לכולי עלמא ולא שויא פרוטה. א"ל ההוא בגסה שאכל אכילה גסה שיש בה ש"פ. הכא בדקה שאכל אכילה מועטת שאין בה שוה פרוטה. לישנא אחרינא ההיא בגסה בכזית חלב בבהמה גסה דחשיב חלבה והכא בבהמה דקה דלא חשיב ולית בה ש"פ ולא קשיא ההיא יש אוכל אכילה דמביא אשם אחד משום (נותר) [מעילה] בימות הגשמים מיירי ולא היה מוסרח והכא בימות החמה דמסריח ולא שוה פרוטה. [רבינו גרשום]. א) לפני רבינו היה הגירסא בגמ' כן הא דנותר היא וכן הגיה בשיטה מקובצת כאן באות ח'.
<h2>דף כד:</h2>
האומר לחברו למי שעורר על שדהו שהלה מוחזק בה דשל אבותיו היתה ואמר לו זה שמוחזק בה דין ודברים אין לי על שדה זו או אמר לו אין לי עסק בה או ידי מסולקות ממנה. לא אמר כלום לא קנאה זה העורר ולא אחר0א) כל המחזיק בה, וקשיא לריש לקיש. שאני התם משום הכי לא אמר כלום הואיל דשל אבותיו [של המערער] היתה אמרינן כי סליק נפשיה כו' אבל במקבל מתנה שאמר אי אפשי בה דבריו קיימין וכל המחזיק בה זכה בה. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל ולא אחר מי שירצה כאן להחזיק בה וכו'.
אם היה רבו שני כהן זה שכתבו לו הרי אלו עבדיו אוכלין בתרומה. כבר זכו בהן יורשין של ראשון ולא אחר המחזיק בהן. בשלמא לרשב"ג דאמר כבר זכו בהן יורשין דראשון דקסבר כי יהיב איניש מתנה כו'. ומטעמא דרבן שמעון לא מצית לאקשויי לריש לקיש אלא מטעמא דת"ק דאמר הרי אלו אוכלין בתרומה אמאי [אי] איתא לדריש לקיש דמכיון שאמר שני אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן אמאי אלו אוכלין בתרומה הא הוו להו עבדים זרים דכל הרוצה יכול להחזיק בהן. קסבר ריש לקיש הכא שאני דקסבר המפקיר עבדו דאמר אי איפשי בו יצא לחירות ואין אדם יכול להחזיק בו דהוי משוחרר א"כ אמאי אוכל בתרומהא) דעדיין צריך גט חירות מרבו וקסבר מעוכב לגט שחרור דעדיין לא קיבל אוכל בתרומה. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל והא דאוכל בתרומה היינו משום דעדיין וכו'.
אשם ודאי כיון דלא צריך ליה לא מקדיש ליה דכשהפרישו סבור שודאי חטא ועכשיו שנודע לו שודאי לא חטא לא הוה צריך ליה ולא אקדשיה הלכך הוי חולין בעזרה ויקבר, אבל אשם תלוי מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדיש אפילו מספק הילכך יצא לבית השרפה כשאר כל פסולי קדשים, ואפילו רבי מאיר דפליג ברישא בנודע לו קודם שנשחט דירעה בעדר, הכא בנודע לו לאחר שנשחט כיון דנשחט מודה להו לרבנן דמתוך שלבו נוקפו (ולא) גמר ומקדיש ויוצא לבית השרפה. רב אשי אמר אפילו תימא דבנשחט ואח"כ נודע לו לית ליה לר' מאיר לבו נוקפו ולא גמר ומקדיש ואי אמרת [אמאי] לא פליג בסיפא ואמאי יצא לבית השרפה משום דמיתחזי כי זבח פסול, הואיל דכי נזרק הדם שכבר כיפר והבשר קיים ואח"כ נודע לו דהבשר יאכל לכהנים דהוי זבח כשר, השתא כי נודע לו קודם זריקה דלא הוי זבח כשר יצא הבשר לשרפה כשאר זבח פסול, דאי אמרת יקבר מאן דחזי סבר כיון דנקבר הוא כדין חולין אמר ש"מ כי נודע לו לאחר זריקה נמי הוי זבח פסול ולא מצי כהנים אכלי ליה, אבל כי חזו דנודע לו קודם זריקה בשרפה כדין קודש פסול אמרי כי נודע לו לאחר זריקה הואיל וכבר כיפר הוי זבח כשר ויאכלא). [רבינו גרשום]. א)0והיינו דבאשם ודאי תנן דיקבר בנודע לאחר שחיטה משום דהתם גם בנודע לאחר זריקה אין הבשר נאכל וליכא גזירה דאכילה ועי' בתוד"ה רב אשי דכתבו לחלק בדרך אחר.
אמאי הבשר יאכל הא הויא ליה ידיעה קודם אכילהא) וחטאת בעי אייתויי ולא אשם תלוי. אמר רבא אמר קרא גבי אשם תלוי והוא לא ידע ונסלח לו [ויקרא ה'], והאי לא הויא ליה ידיעה עדיין בשעת סליחה היינו בשעת זריקה דזריקה מכפרת הואיל דבשעת כפרה הוה ספיקא משום הכי הבשר יאכל. [רבינו גרשום]. א) משמע דמפרש דנודע לו דמתני' היינו שנודע לו שחטא בוודאי ומדברי כל המפרשים לא משמע כן וצ"ע.
<h2>דף כו.</h2>
אלא מעתה כיון דאמרת חטא שאין מכיר בו אלא המקום יוה"כ מכפר ספק יולדתא) הפילה או שעבר עליה יוה"כ שספק או רוח לא תיתי שוב. אמר רבי הושעיא לכל חטאתיכם כלומר מכל חטאתיכם כתיב (כלומר) ההוא קרבן דבא על ספק חטא מכפר ולא לכל טומאתם בקרבן דספק יולדת דעל ספק טומאה אתי לא מכפר. ולרשב"י דאמר יולדת נמי חוטאת היא שנשבעת שאינה נזקקת שוב [לבעלה] ואההוא חטא מייתי קרבן מאי איכא למימר ליכפר עלה יוה"כ. לא, יולדת כי מייתי קרבן לאישתרויי נפשה באכילת קדשים הוא ולא לכפרה על חטא, אלא הנהו ימי טומאה וימי טהרה דמשמרת מכפר על ההוא חטא דרשב"י. חייבת להביא אחר יוה"כ מפני שקרבנה מכשרתה לאכול בקדשים ולאו על חטא קא מייתי ליה הילכך לא מכפר עליה יוה"כ. אלא מעתה מצורע ספק כגון מוחלט בספק שכשהחליטו כהן לא ידע אי נגע גמור הוא. והאמר ר' שמואל בר נחמני על ז' דברים של חטא נגעים באין כלומר דקרבן נמי מייתי על ההוא חטא. לא, מצורע כי קא מייתי קרבן לאו לכפרה על חטא מייתי ליה אלא לאישתרויי באכילת קדשים ונגעיה הוא על חטאיה. [רבינו גרשום]. א) צ"ל ספק יולדת שעבר עליה יוה"כ כגון ספק וולד הפילה וספק רוח הפילה לא תיתי שוב.
השתא דאמרת כו' אימא כי מיתיידע ליה בתר יוה"כ לא נייתי חטאת דיוה"כ כיפר עליו לגמרי. ההוא לא מצית אמרת מדרבי רחמנא ידיעה גבי יחיד וגבי נשיא וגבי צבור ש"מ להכי כתב אכל חד וחד דלכי מיתיידע ליה בתר יוה"כ מייתי קרבן. מהכא לא מצית יליף דכולהו צריכי דאי כתב קרא ידיעה גבי יחיד בלבד כולהו מיחיד לא מצו ילפי דאיכא למיפרך מה ליחיד אמאי איצטריך ליה ידיעה משום דאית ביה קולא כולי האי שכל קרבנו נקבה מה שאין כן בנשיא ובצבור דמייתי זכר ולא מצי יליף מיחיד ולהכי איצטריך להו ידיעה לכל חד. ואי אמרת לכתוב ידיעה גבי נשיא ולגמרו יחיד וצבור מנשיא. יחיד מנשיא לא אתי דאיכא למיפרך מה לנשיא אמאי איצטריך למכתב ביה ידיעה הואיל ויש בו קולא שאינו בשמיעת הקול שהמלך לא דן ולא מעיד ולא מעידין לו [הוריות ח' ע"ב] תאמר ביחיד שישנו בשמיעת הקול להכי לא מצי יליף מנשיא ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה דיחיד. וציבור נמי לא מצי ילפי מנשיא משום דאית ביה קולא בנשיא שכן יש בקרבנו נקבה בע"ז דסמיך ליה ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה וי"ו מוסיף על ענין ראשון אנשיא, אבל בצבור לית בהן הא קולא הילכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב להו ידיעה. נכתוב גבי צבור ידיעה ולא ביחיד ונשיא ונגמרו מיניה. איכא למיפרך מה לצבור אמאי כתב בהו ידיעה הואיל ואית בהו קולא כל כך דאין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה היינו בהוראת ב"ד ובשגגת מעשה כדכתיב [ויקרא ד'] ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל היינו ב"ד אבל נשיא ויחיד חייבין בשגגת מעשה ע"פ עצמן הלכך לא מצו ילפי מיניה ואיצטריך למיכתב בהו ידיעה ואכתי מיצרך צריכין הני ג' ידיעות ולא מייתרא חדא. אכתי מייתרא ומחדא ידיעה לא אתו כדאמרן אלא תיתי חדא ידיעה מתרתין. מה לנשיא וצבור שכן יש בהן קולא שאינן בשמיעת הקול דנפש כי תחטא ושמעה קול אלה [ויקרא ה'] למעוטי צבור, ונשיא נמי לא דן ולא מעיד. תאמר ביחיד כו' הילכך לא מצי יחיד יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לגופיה לחוד. מה ליחיד ונשיא שכן יש בקרבנן נקבה כדאמר, תאמר בצבור. הילכך לא מצי צבור יליף מינייהו ואיצטריך ליה ידיעה לחוד. לא נכתוב ידיעה גבי נשיא ותיתי מידיעה דיחיד וצבור דמאי פרכת והכא ליכא למימר מה ליחיד וצבורא) דלית בהו קולא דשוו תרוויהון אהדדי אלא מאי פרכת פרכא כל דהו כדאמרינן בפ' כל הבשר [חולין קט"ז ע"א] אלא אמר ר"ל חדא מחדא קולא וחומרא פרכינן כל דהו לא פרכינן חדא מתרתי פרכינן אפילו כל דהו, והכא נמי מאי פרכת כל דהו אי אמרת דמשום הכי לא מצי יליף מנייהו ואצטריך ליה ידיעה לחודיה דנשיא אינו בשמיעת הקול ואית ליה האי קולא. צבור יוכיח דאית ליה נמי האי קולא דאינו בשמיעת הקול ולילף מצבור ואי פרכת דמשום הכי לא מצי יליף מצבור משום דקיל מנייהו דיש בקרבנו נקבה יחיד יוכיח דכל קרבנו נקבה ואי אמרת מה ליחיד שכן ישנו בשמיעת קול מה שאין כן בנשיא צבור יוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן ביחיד וצבור שיש בהן ידיעה אף נשיא נמי צריך ידיעה ולמה ליה דכתיב ידיעה בנשיא אם אינו ענין לגופיה כו'. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל מה ליחיד וציבור דקיל דהא לית בהו קולא וכו'.
<h2>דף כז.</h2>
סיפא דזבן איל בארבעה והוציא עליו בתלת ואשבחיה זוזא ושוי תמניא כדקתני והרי הוא בשתיםא) ש"מ דאדם מתכפר בשבח הקדש. אי הכי אימא סיפא דהא ברייתא הרי הוא בשתים כשר וישלם סלע מביתו להקדש אמאי ישלם סלע שלם הא חסר ליה בהא איל ז' זוזי. מאי ישלם סלע תשלום דסלע כלומר אותו זוז שמיני ישלם להקדש אלמא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש. ואי סבירא ליה דאין אדם מתכפר בשבח הקדש כלומר דמשום הכי יהיב תשלום סלע. וכי יהיב תשלום סלע מאי הוי מ"מ באיל גופיה לא חסר תמניא ואיל בן ב' סלעים בעינן וליכא. אלא לעולם קסבר אדם מתכפר בשבח הקדש. אי הכי אפי' תשלום סלע לא יתן. אין דלא בעי אלא משום גזרה שמא יאמרו כו'. השתא איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי מאי הוי עלה. ת"ש לא יצא אלמא דאין אדם מתכפר בשבח הקדש. [רבינו גרשום]. א) נראה דצ"ל ולעולם אימא לך דאין אדם מתכפר בשבח הקדש.
<h2>דף כח.</h2>
אין הקינין מתפרשות שלא יוכל לקרות להם שם זה לעולה וזה לחטאת אלא או בשעת לקיחת בעלים [דהיינו] בשעה שקונה אותם יקרא לה שם או בעשיית כהן כשהכהן יקריב אותם יקרא להם שם דכתיב [ויקרא י"ב] ולקחה שתי תורים אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב [ויקרא ט"ו] ועשה אותם הכהן אחד חטאת ואחד עולה. הגורל עושהו חטאתא) שעולה הגורל עליו. ואין השם עושהו חטאת כלומר ולא קריאת שם עושהו חטאת. שיכול והלא דין הוא שיהא השם עושהו חטאת. ומה במקום שלא קידש הגורל בכל שאר הקרבנות. קידש השם דבקריאת שם קובעו. קתני שם דומיא דגורל דקאמר ומה במקום גורל דלא הוי לא בשעת לקיחה ולא בשעת עשייה וקובעו חטאת אף שם נמי יכול לקבוע בקינין אפילו שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשיה וקשיא לרב חסדא. אמר רבא [לא קשיא] הכי קאמר ומה במקום שלא קידש הגורל בקינין לא בלקיחת בעלים ולא בעשיית כהן השם חמור שמקדש אי בלקיחת בעלים או בעשיית כהן. כאן בשעירים שקידש הגורל שלא בלקיחה ושלא בעשייה אינו דין שקידש בהו השם אי בלקיחה אי בעשייה, ת"ל ועשהו חטאת [ויקרא ט"ז] כו' [אבל] דלא קתני שם דומיא דגורל. מטמא מקדש עני שהפריש מעות לקינו והעשיר דצריך לאייתויי ליה כשבה ואמר מאותן מעות שהפריש אלו לחטאת ואלו לעולה, כשהוא רוצה עכשיו להביא כשבה שהיא חובתו מוסיף על אותן מעות שאמר אלו לחטאת מוסיף עליהן ומביא חובתו הכשבה מדמי חטאתו שמין אחד הוא שהרי הכשבה חטאת ואלו מעות חטאת ואין מוסיף על מעות שהפריש לעולת העוף ולהביא מהן כבשתו לפי שהמעות שהפריש לעולתו יש להן קדושה חמורה כעולה שכולה כליל וכשבה היא חטאת שקדושתה קלה מעולה ולפיכך אין מוסיף ומביא חובתו מדמי עולתו לפי שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה והא הכא דלא איכא לא לקיחה ולא עשייה אלא הפרשה דאמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי וקתני מביא חובתו מדמי חטאתו אלמא דאיקבע להו שם שלא בשעת לקיחה ושלא בשעת עשייה וקשיא לרב חסדא. אמר רבא ותסברא מתניתא מתקנתא היא דקתני העשיר והדר אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי, אי העשיר מי מצי מייתי קרבן עני. והאמר ר' אלעזר אמר ר' אושעיא כו' לא יצא, אלא מאי אית לך למימר תריץ מתניתא ואימא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר וכבר אמר משעת עניותו אלו לחטאתי ואלו לעולתי, דבתר דהעשיר לא הוה מצי אמר משום דר' אלעזר אמר ר' אושעיא, הואיל ותרצת לה תריץ לה נמי הכי וכבר לקחב) משעת עניותו ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבשעת לקיחה פירש. ולר' חגא אמר ר' יאשיה דאמר מטמא מקדש עשיר שהביא קרבן עני יצא לטעמיה לא מצית אמרת וכבר אמר וקשיא לרב חסדא. אמר לך רב חסדא תני לטעמיה דר' חגא מטמא מקדש שהפריש מעות לקינו והעשיר ואח"כ לקח ואמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דבלקיחה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי דקבע להם שם בלקיחה כדאמינא. [רבינו גרשום]. א) אולי צ"ל או לעזאזל כפי מה שעולה הגורל עליו. ב) נראה דצ"ל וכבר אמר משעת הפרשתו דבשעת הפרשה אמר אלו לחטאתי ואלו לעולתי.
א)0קתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו היכי מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו והלא כבר לקח מן הדמים חטאת העוף, כגון דאמר תיחול קדושת דחטאת העוף זה עלוי מעות של חולין וחטאת נפקא לחולין והמעות נכנסו תחתיהן בקדושה ומוסיף עליהו מביתו וזבין חטאת בהמה. וחטאת העוף מי אית ליה פדיון מי מצי מחיל ליה על מעות, אמר רב פפא הכא במאי עסקינן כגון שהפריש מעות לקינו לשתי פרידין ולא לקח אלא פרידה אחת לחובתו והעשיר, והכי קתני אי ההיא פרידה לצורך עולת העוף היא קרבה נדבה דלחובה לא חזיא דעשיר הוא, והני מעות דפיישין דהוו לצורך חטאת העוף מוסיף עליהון מן בייתיה ומייתי חטאת בהמה והיינו דקתני מוסיף ומביא חובתו מדמי חטאתו. ואי ההיא פרידה דזבן חטאת היא ההיא חטאת העוף אזלא למיתה דאין פדיון לעוף ודמי עולה דפיישי אזלן לנדבה דאין יכול להוסיף על דמי עולה להביא ממנה חטאת דאין משנין מקדושה חמורה לקדושה שהיא קלה ממנה אלא מייתי חטאת מן בהמה מן בייתיה ולא מדמי עולה. [רבינו גרשום]. א) כל זה עד אחר אמר רב פפא הכא במאי עסקינן וכו' ליתא כאן בסוגיא רק כן הוא ביומא ד' מ"א ע"ש.
